top of page
  • info055885

לא נחזור לשנות השמונים

הטיעון של תומכי הרפורמה כי זו תחזיר אותנו לדמוקרטיה של טרום תקופת ברק לא יעמוד במבחן המציאות: האקלים הפוליטי והחוקתי השתנה מאז, והרפורמה צריכה להיות מותאמת לכך


מאת יניב כהן

בשבע | 02.03.2023


אחד הטיעונים העיקריים של תומכי הרפורמה המשפטית הוא שהרפורמה בסך הכול מחזירה את ישראל למצבה החוקתי בראשית שנות השמונים, לתקופה שלפני השימוש המופרז בעילת הסבירות, לפני שעצות היועץ המשפטי לממשלה היו מחייבות באופן מובהק, ולפני שבג"ץ היה יכול לפסול חקיקה של הכנסת באמצעות מבחנים ערכיים עמומים.


אם נשכח לרגע את העובדה שבכל הנוגע למינוי שופטים הרפורמה מבקשת להחזיר אותנו ל־1952 ונרצה לתמצת את הטיעון לשורה אחת, היא תהיה: ישראל הייתה דמוקרטיה בתחילת שנות השמונים, ולכן היא תישאר דמוקרטיה גם כשנחזיר אותה לשם". זהו טיעון שיש לו ברק משכנע לכאורה, כי הוא נשען על עובדות מוצקות, אך יש בו כשל לוגי מובנה בשל היותו טיעון רדיקלי שנועד להגן על תפיסת עולם שמרנית ומבקש לקחת אותנו למציאות דמיונית. אין חולק על העובדה כי מאז שנות השמונים אכן מתרחש בישראל תהליך שהעניק למערכת המשפטית השפעה מרחיקת לכת על הממשלה ועל הכנסת; סיפוח משפטי זוחל שנמשך לאורך השנים בשילוב כוחות של דברי חקיקה ופעילות משפטית ענפה ואקטיבית.


יחד עם זאת, הניסיון לחזור לנקודת הזמן שקדמה לתהליך הזה, במהלך בזק של ארבעה חודשים, כמוהו כניסיון לחזרה סלקטיבית ואגרסיבית במעלה הזמן. נכון שטרם המהפכה החוקתית היה בג"ץ מוגבל ביכולתו לרסן את הכנסת, אבל הכנסת ריסנה את עצמה בצורה אפקטיבית יותר. היא חוקקה חוקי יסוד באיטיות, בכובד ראש ולאחר דיונים רבים, מתוך הבנה שיש להם חשיבות גדולה ומעמד מיוחד. היא לא שינתה חוקי יסוד במהלכי בזק, ובטח לא עשתה זאת כדי לשרת אינטרסים פוליטיים נקודתיים. היא גם לא חוקקה חוקים שפוגעים בזכויות אדם. להפך, היא חוקקה חוקים שמגוננים עליהן. הטיעון של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שאמר "אני אשמור על זכויות הפרט", לא היה מתקבל בספקנות לו היה נאמר באקלים הפוליטי של ראשית שנות השמונים. אבל העולם השתנה מאז שנות השמונים. הוא השתנה בכל אספקט שלו, מן המסד ועד הטפחות. גם על תומכי הרפורמה להודות ביושר שאנחנו לא נחזור להיות מה שהיינו ב־1980.


מאז הכנסת עברה שינויים רבים, המהפכה הדיגיטלית פרצה והשיח הפוליטי כולו עוצב מחדש בימין, בשמאל ובמרכז, מהמתונים ביותר ועד לקיצוניים שבנבחרינו. בתרבות הפוליטית של שנת 2023 כל מה שמותר לעשות, עושים. כשיש הזדמנות לחטוף כוח – חוטפים. כשאפשר לצמצם את כוחה של האופוזיציה בוועדות הכנסת, עושים זאת ללא היסוס. כשמתעורר צורך בחקיקה פופוליסטית המבטאת זעם חולף של ציבור - מחוקקים. אין יותר ריסון עצמי, ובהעדר רסנים פנימיים חייבים להשתמש ברסנים חיצוניים.


מחקר השוואתי שערכנו במכון תכלית ממחיש בצורה ברורה את השינוי שעברה הכנסת. מאז 2014 אנו רואים קפיצה לקרוב לחמישה שינויים בחוקי היסוד בשנה, בעוד בעבר ערכה הכנסת פחות משני שינויים בשנה. השינוי מתבטא גם בתזמון של השינויים האלה - זמן קצר לאחר הבחירות ולצרכים קואליציוניים ופרסונליים. אי אפשר למחוק ארבעים שנה, בטח שלא בתוך ארבעה חודשים. הרגלים פוליטיים ותקדימים משפטיים שנוצרו אחרי המהפכה של שמגר וברק לא ייעלמו פתאום אם נבטל את הבסיס החוקתי למהפכה ההיא. וזוהי ליבת הכשל הלוגי שבטיעון של תומכי הרפורמה, כפי שהיא כיום – הרפורמה מבקשת לתת לכנסת ולממשלה, שכבר לא מרסנות את עצמן, את אותו הכוח שהיה לכנסת ולממשלה שריסנו את עצמן. והנה הדבר הכי מוזר. שמרנים אמורים להבין שהרגלים משתנים לאט.


 

לקריאה נוספת:





 

הם יודעים שאי אפשר לשנות תרבות באמצעות חקיקה. שמרנים מבינים שסדר הדברים אמור להיות הפוך: התרבות משתנה בקצב שלה, ואז החקיקה מתאימה את עצמה לתרבות שהשתנתה. והנה, קטרי הרפורמה חושבים שניתן לשחזר את המצב החוקתי של ראשית שנות השמונים באמצעות חקיקת בזק, ושאז באופן פלאי כולנו נחזור להתנהג כמו פעם. הכלכלה שלנו תהיה כלכלת אי כושלת, ונבחרי הציבור, בראשות בגין, שמיר ופרס, יחזרו להיות ג'נטלמנים שמרסנים את עצמם ואת כוחה של הרשות המבצעת.


אז לא. נוסטלגיה בסגנון של "פעם היה פה טוב יותר" היא נחמדה כפורמט לתוכנית טלוויזיה, אבל אינה יכולה לשמש טיעון לשינוי דרמטי בכללי המשחק של הדמוקרטיה. הניסיון להסיר במהירות רסנים חיצוניים ממערכת פוליטית נעדרת רסנים פנימיים הוא מתכון כמעט בטוח לאסון.



יניב כהן הוא ראש מכון תכלית למדיניות ישראלית.


לקריאת הכתבה במקור >>

לא נחזור לשנות השמונים
.pdf
Download PDF • 69KB






bottom of page