top of page
  • info055885

הדרך היחידה לתיקון הדמוקרטיה בישראל היא בהידברות בבית הנשיא

סקרים מראים ששבעה מכל עשרה ישראלים מבינים שהשיחות בבית הנשיא הן הדרך לחוקק את הרפורמה המשפטית. השאלה היא האם ההנהגה שלנו תדע ללכת בעקבותיהם ולא להיכנע לקצוות


מאת ד"ר אלעד גיל

מקור ראשון | 30.06.2023




בחודשים האחרונים הייתה לי הזכות לקחת חלק בתהליכים המרכזיים לבניית הסכמות בחברה הישראלית. ראיתי יריבים פוליטיים מקיימים דיוני עומק באווירה עניינית ומקצועית. הייתי לצידם בדילמה הלא פשוטה בין מה שנכון פוליטית לסקר של מחר ובין הרצון הכן לבנות יסודות לעתיד משותף. לעת הזאת, רצה הגורל ורצתה הפוליטיקה וההידברות נפסקה. כעת, כאשר הצדדים שבים לזירות המאבק המקוריות בוועדת החוקה וברחובות, אני מבקש להציע נקודת מבט מפוכחת מאשליות, ולומר: חזרו לשולחן הדיונים.


בניגוד למה שנדמה לנו, סוד קסמה של דמוקרטיה מוצלחת איננו מגילת זכויות אזרח מפורטת, פרלמנט דינמי או בית משפט חזק. הלב הפועם של הדמוקרטיה הוא ההסכמה הרחבה על יסודות השיטה: האמונה הרווחת של האזרחים שהם נשלטים בידי מערכת פוליטית ושיטה כלכלית שמייצרים תוצאות הוגנות ומעניקים הזדמנות שווה. בדמוקרטיות בריאות חילופי שלטון מובילים שינויים מדודים במדיניות ובסדרי העדיפויות, לא שינויים חדים בליבת המדינה.


המרכיב הקריטי של הסכמה רחבה על כללי המשחק ועל סמכות המוסדות נעדר מהמציאות הישראלית. נכון, שרדנו כך עד היום, אבל החודשים האחרונים הוכיחו שהחול בשעון אוזל, והחוטים העדינים שהחזיקו אותנו הולכים ונפרמים.


לכן, השאלה החשובה כעת היא מהו המנגנון היעיל ביותר להשיג הסכמה על כללי משחק שרבים מאיתנו ירגישו שהם הוגנים, ראויים לאמון ומעניקים הזדמנות שווה. התשובה אינה צריכה להימדד במונחים אוטופיים, אלא מתוך ראייה מפוכחת של שלוש החלופות הריאליות הקיימות: חזרה לכנסת, לדיונים בוועדת החוקה; מאבק ציבורי ברחובות; או המשך הליך הידברות רחב וחוצה מחנות.


שתי החלופות הראשונות ירחיקו אותנו מהמטרה. לרבים בציבור אין אמון בתהליך שהחל השבוע בוועדת החוקה. קידום הרפורמה בפורום הזה יוביל חצי מהעם להאמין שהשלטון מגויס נגדו וחותר לפירוק יסודות הדמוקרטיה. מנגד, גם אם הקואליציה תצליח לצמצם בחקיקה את עילת הסבירות, לא יינתן בכך מענה לקבוצה אחרת בציבור הישראלי שמרגישה שהשיטה הקיימת פועלת נגדה.

 

לקריאה נוספת:




 

גם הרחובות אינם חלופה ראויה. מחאה ציבורית היא חלק חשוב בהליך הדמוקרטי, אך לא יכולה לבוא במקום המוסדות שבהם מתקבלות ההחלטות ומיושמת המדיניות. המחאה עשויה להצליח ולייצר ייאוש ואובדן אמון בהליך הדמוקרטי, או להיכשל ולהוביל לקרע עמוק בין ציבור המוחים ובין המדינה. אין לה כוח לבנות הסכמה.


הדיונים בצמצום עילת הסבירות השבוע הדגימו את חוסר התוחלת של הותרת המחלוקת בוועדת החוקה וברחובות. הם נראו כמו שיח חירשים. ח״כ רוטמן ונציגי הקואליציה דיברו על שינויים ברוח מתווה השופט סולברג, אבל כלי ״השכנוע״ שלהם היו האשמות בדבר השתלטות עוינת של בית המשפט, ציטוטים ״מפלילים״ של ח״כ לפיד וסער שתמכו בעבר בהצרת עילת הסבירות, והאשמת האופוזיציה בפיצוץ השיחות. זה לא החומר שאפשר לבסס עליו שינוי יסודי במערכת היחסים בין הרשויות. מהאופוזיציה נשמעו קריאות ״סלמי״, ״דיקטטורה״ ואפילו אמירה ש״הציבור ישרוף את הרחובות״. גם אלה לא בדיוק טיעונים ראויים בדיון על משפט מנהלי. כצפוי, המוחים משני הצדדים לא התכנסו לאספות ציבוריות כדי ללבן מחלוקות. שמענו בעיקר מסעות הפחדה מופרכים ואמירות מתסיסות.


הדרך היחידה לתקן את היסודות הפגומים של הדמוקרטיה הישראלית היא בהידברות והגעה להסכמות רחבות. התובנה שלי מעשרות שעות דיונים היא שזה אפשרי. צודק מי שטוען שהמרכיב המשפטי הוא רק השכבה העליונה של המחלוקות בינינו, שמסתירה תחתיה שסעים חברתיים ופערי עומק בהשקפתנו על הסיפור הישראלי. אך הגעה להסכמות ברובד המשפטי תעניק לנו סיכוי להתמודד עם הפערים הללו כחברה דמוקרטית בריאה, שמסוגלת לעבוד יחד בלי להיכנע לגורמים הקיצוניים. סקרים מראים ששבעה מכל עשרה ישראלים מבינים זאת, והביעו תמיכה בהגעה להסכמות בבית הנשיא. תקוותי היא שההנהגה שלנו תדע ללכת בעקבותיהם ולא להיכנע לקצוות.











Comentários


bottom of page