top of page
  • info055885

הרפורמה החוקתית המתוכננת צפויה להיכשל בדיוק כמו אלו שקדמו לה

כדי ליצור שינויים חוקתיים מהותיים, לא די בכוח אלקטורלי זמני. יש לדאוג הרבה יותר להסכמה נרחבת, בקרב הציבור ובקרב נבחריו


מאת ד"ר אלעד גיל


נחשול של רפורמות במערכת המשפט עומד במרכז סדר היום הפוליטי לקראת השבעת הממשלה החדשה. פסקת התגברות שתאפשר לעקוף פסיקות לא נוחות לשלטון בבג״ץ, פוליטיזציה של מינוי השופטים, הפיכת היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה למשרות אמון, שנמוך חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וביטול עילת הסבירות, הן רק חלק מהבטחות הבחירות שמתחילות למצוא את דרכן אל דפי ההסכמים הקואליציוניים. כגובה הציפייה לשינויים המהפכניים הללו במפלגות הקואליציה, כך גובה החרדה במחנה המרכז-שמאל. זה אך טבעי ביחס לרפורמות כה דרסטיות. אך ההיסטוריה הישראלית לימדה אותנו פעמים רבות ששינויים חוקתיים שלא נעשים בהסכמה, פשוט לא מצליחים.

בשלושים השנים האחרונות עברו בישראל שני מהלכים חוקתיים משמעותיים. הראשון, משנות ה־90, הוא חקיקת חוקי היסוד להגנה על זכויות האדם לכבוד וחופש העיסוק, שהולידו את המהפכה החוקתית. השני הוא חקיקת חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (בקיצור: חוק הלאום). המהלך הראשון השיג תוצאות מעורבות ומצוי כיום תחת סכנת חורבן. המהלך השני נכשל מהרגע הראשון. בשני המקרים זרעי הכישלון נזרעו בחוסר היכולת לבסס הסכמה פוליטית רחבה ולהנחיל את השינוי בלבבות של כל – או לפחות רוב – חלקי הציבור.


נתחיל עם המהפכה החוקתית. בניגוד למיתוס שקנה אחיזה בציבור, נוסח חוקי היסוד שעברו בכנסת שיקף פשרה שזכתה לתמיכה גורפת מימין ומשמאל. ועדיין, העובדה כי מספר קטן של חברי כנסת טרחו לבוא ולהצביע עבור חוקי היסוד שהקנו לבית המשפט את הסמכות להעביר תחת שבט ביקורתו את חוקי הכנסת הטיל צל כבד על הלגיטימציה הדמוקרטית של המהלך.


בתהליך של "ביצה ותרנגולת" התנתקו אזרחים ונבחרי ציבור רבים מהמפעל החוקתי, והתנכרו אליו. מפלגות הימין והדתיים נזעקו מהגידול במעמדו של בית המשפט העליון, אשר לשיטתן ייצג אליטה שאין להם חלק ונחלה בה, ובתגובה סיכלו כל מהלך מאז להרחבת מגילת זכויות האדם בישראל. בהיעדר עיגון חקיקתי, החליט בית המשפט להרחיב את הזכות לכבוד בדרך של פרשנות ולמתוח אותה כך שתכלול זכויות נוספות כמו הזכות לשוויון, אשר המחוקקים במפורש ביקשו להחריג ממנה. צעד זה הוביל לתגובת נגד, כך שעל אף שהמהלך הפרשני חיזק את ההגנה על זכויות האדם בישראל, נחלשה התמיכה הציבורית בהן ועשתה אותן למושא לוויכוח פוליטי וזהותי. כיום, בחלקים נרחבים בציבור עובר בשקט ואפילו בתמיכה הרעיון של שנמוך חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על הרחבת מגילת הזכויות איש לא מדבר עוד.

חוק הלאום ביקש לעגן את ערכיה הלאומיים של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אחרי שנים של ויכוחים בכנסת, עבר ב-2018 נוסח חוק מעורר מחלוקת שצלח בקושי את הליך החקיקה על ידי רוב קטן של 62 חברי כנסת, נגד עמדת כל סיעות האופוזיציה.

 

לקריאה נוספת:





 

קשה לחלוק על המסקנה שהחוק נכשל. במובן הפוליטי-ציבורי, הליך החקיקה שלו הביא לכך שערכים שמצויים בקונצנזוס – היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, חשיבות השפה העברית, קיבוץ גלויות ועוד – הפכו לסוגיה פוליטית. כיום, מי שיתבונן במערכת המשפט שלנו מבחוץ יקבל את הרושם כי חוק המצהיר על יהדותה של המדינה נדחה על ידי כמעט חצי מהפרלמנט. כלומר, חוק הלאום לא שדרג את מעמד ערכינו הלאומיים, אלא פגע בממלכתיות שלהם. במובן המעשי, המחלוקת והליקויים בחוק הביאו לכך שהוא זכה מצד המערכת המשפטית לפרשנות מצמצמת המבטאת את חוסר התאמתו לחלקים אחרים בחוקה הישראלית המתהווה. השפעתו על המציאות המשפטית בחיי היום־יום, כך יודו גם תומכיו, זניחה.


טבעי ולגיטימי שמהפך שלטוני מוביל לשינויים, גם בתוכן וגם בסגנון. אבל טוב יעשו ראשי הקואליציה, יועציה ותומכיה, אם יטו אוזן אל העָבָר הלא רחוק וישכילו ללמוד את הלקח העולה ממנו: צליחת ההצבעה בכנסת לא תהיה סוף הסיפור. ככל שהמהלך יהיה קיצוני ומגזרי יותר, תגובת הנגד הציבורית תהיה עזה יותר. העבר הישראלי מוכיח כי רפורמה חוקתית חפצת חיים נדרשת ליותר מאשר רוב זמני בכנסת. היא צריכה להיות שלנו, של כולנו.






Comments


bottom of page