top of page
  • info055885

האם הגיעה העת למסד בישראל את הזכות להישכח?

מאת טל מימרן וליאור ויינשטיין

ICON-S-IL Blog | 08.01.2023



השכחה היא תופעה טבעית לזיכרון האנושי, והיא מנגנון חשוב המאפשר לנו להמשיך הלאה לאחר אירוע לא נעים או אף טראומה. אך, בשונה מן הזיכרון האנושי, האינטרנט לא שוכח. בעידן הדיגיטלי בו אנו חיים יש פחות מקום לטעויות, ובפרט כאלו אשר זוכות לתיעוד דיגיטלי. על רקע זה, התפתחה לה זכות אדם חדשה – והיא הזכות להישכח.[1]


הזכות להישכח חשובה עבור אדם שמעוניין "להתחיל מחדש", להתמודד עם טראומות עבר, או פשוט לשמור על אנונימיות מסוימת, אפילו בעידן הדיגיטלי. הזכות חשובה במיוחד עבור קטינים, אשר נחשפים באופן לא-מבוקר ברשתות ולעיתים נופלים קורבן לבריונות ברשת. בנוסף, הזכות להישכח מהווה כלי נוסף להתמודדות עם פרסום שגוי או כזה הפוגע בשם טוב, אשר חשיבותו נובעת מכך שבעידן הדיגיטלי יכולה להיות הפצה במקביל או הדהוד מחדש של תוכן מעוול. ועדיין, נכון להיום, הזכות אינה מעוגנת בישראל.[2]


במסגרת רשימה זו, נבקש למפות התפתחויות ביחס לזכות להישכח בפסיקה, ובפרט במסגרת שני פסקי דין של בית המשפט העליון מהחודשיים האחרונים. בעוד יש לברך על כך שבתי המשפט אפשרו הכרה משתמעת בזכות באמצעות פרשנות יצירתית של חקיקה קיימת, ישנה חשיבות לכך שתקודם מסגרת חקיקתית סדורה. תחילתה של הסדרה מגיעה באמצעות החלטת בתי המשפט להעניק את הסעד המרכזי ביחס לזכות להישכח – מחיקה של מידע – מכוח דיני לשון הרע. אולם, דיני לשון הרע מאפשרים מחיקת מידע המוגדר כמעוול בלבד, אך לא מאפשרים קידום של זכות להישכח גם ביחס למקרים חשובים אחרים. למשל, בתי המשפט בישראל לא יכולים להכיר כיום בזכות להישכח לגבי פרסום אמת המקשה על התחלה מחדש של אדם, דוגמת מידע על קשיים כלכליים בעבר אשר האדם כבר התגבר עליהם.[3]

 

לקריאה נוספת:




 

כפי שנתאר להלן, בתי המשפט בישראל אמנם מתייחסים מעת לעת לזכות להישכח, במקרים פרטניים. לא ברור האם בעתיד יחליט בית המשפט העליון להכיר בזכות להישכח רחבה יותר מאשר סעד המחיקה אותו הוא מעניק מכוח דיני לשון הרע, ואם כן ביחס לאילו מקרים תוכר הזכות. בעוד בתי המשפט יכולים לקדם את ההכרה בזכות, עקב בצד אגודל, אלו תלויים בתביעות או בעתירות אשר מוגשות בפניהם, ומכאן ישנו קושי בפיתוח תיאורטי מקיף של הזכות. זאת, להבדיל מפיתוח שיפוטי של זכויות חוקתיות אחרות מכוח חוקי היסוד בישראל. להבדיל מחוקי היסוד, אשר העניקו לבית המשפט בסיס מספק לפיתוח, נראה כי החקיקה הקיימת בתחום הפרטיות ודיני לשון הרע לא מאפשרת פיתוח דומה ביחס לזכות להישכח. עד היום, בית המשפט העליון לא לקח על עצמו את משימת הפיתוח התאורטי של הזכות להישכח, אם בשל העדר בסיס חקיקתי מספק לשם כך, אם מטעמי זהירות שיפוטית ואם מטעמי כבוד כלפי המחוקק.


החשיבות של השלמת המהלך של ההכרה בזכות להישכח על ידי המחוקק נובעת מכך שמדובר בזכות אשר הופכת ליסודית בעידן הנוכחי. ישנו מקום להבהיר את היקף תחולת הזכות, כמו גם היחס וההיררכיה הראויה בין הזכות להישכח לבין שיקולים אחרים – דוגמת חופש הביטוי או זכות הציבור לדעת.


ניצני פסיקה

בתי המשפט בישראל הכירו בזכות להישכח במספר פסקי דין, לעיתים באופן ישיר ולעיתים באופן משתמע, ואף ניסו לפרקים להחיל אותה בפועל דרך פרשנות יצירתית של דברי החקיקה שעמדו לרשותם. אחד מן המקרים הראשונים הוא ההחלטה בעניין חשבים,[4] החלטה אשר עסקה בשיטת המפתוח של תקדין לייט, באופן שחושף את שמותיהם של בעלי דין בחיפושי אינטרנט. במסגרת הדיון, השופט רובינשטיין דן באוביטר בהכרה האירופאית בזכות להישכח והאם זו כוללת גם פסקי דין רשמיים. באותו המקרה, נקבע כי אינטרס פומביות הדיון הוא בעל חשיבות הגוברת על פני זכויות אחרות.


בהקשר דומה, פרשת פלוני[5] עסקה בפרסום מידע אישי בפסק דין, ובה קבע השופט עמית שקשה ליישם את הזכות להישכח במרחב הדיגיטלי כאשר מדובר בפסקי דין. בהתאם, הציע השופט עמית שתי דרכים חלופיות: הימנעות מראש מאזכור פרטים שעלולים לפגוע בנאשם ובמשפחתו, או, לחלופין, לאסור את פרסומם של חלקים אלו מן ההחלטה (ככל שאין צורך ציבורי בפרסומם).


פרשת סביר נ' בר נוי מהווה ציון דרך, מאחר והוחל במסגרתה הלכה למעשה מנגנון של הודעה והסרה. כלומר, מנגנון לפיו פלטפורמת תוכן דיגיטלית לא תישא באחריות, פלילית או אזרחית, בגין תוכן אשר מפר דין כלשהו, ככל שהיא פעלה להסיר אותו לאחר הגילוי על אי החוקיות שלו. מנגנון הודעה והסרה הוכח כמייצר תמריץ יתר לפגיעה בחופש הביטוי, מכיוון שמתן חסינות שיפוטית בעקבות הסרה מייצרת תמריץ לאכיפת יתר מצד הפלטפורמה בכדי להגן על עצמה מאחריות.[6]


בפרשה זו, עורך הדין סביר שימש בתור בא כוח של נאשם בהליך משמעתי בפני לשכת עורכי הדין. הנתבע, בר נוי, הפעיל את האתר "דיון פומבי" ופרסם את פסק הדין. אלא, שבתוצאות החיפוש בגוגל נראה שעורך הדין סביר הוצג בתור נאשם, ולא כפי שהיה בפועל בתור בא כוח. בר נוי סרב לתקן את המצב וכך גם גוגל, ומכאן הוגשה התביעה דנן. בפסק הדין נקבע, כי כאשר הנתבע אינו משתף פעולה או מסרב להסיר את הפרסום השגוי, על מנוע החיפוש לפעול להסרת הפרסום כאשר תוצאת החיפוש שגויה.[7] יישום מאוחר של פסק הדין בבית משפט השלום בעניין ברבי מהווה אינדיקציה לכך שישנם ניצני פסיקה להכרה במנגנון מצומצם של "הודעה והסרה" ביחס לגוגל מכוח דיני הנזיקין.[8] עם זאת, כפי שנראה בהמשך, בערעור בנושא הסרט "ג'נין ג'נין" הסיט בית המשפט העליון את האחריות מפלטפורמות התוכן הדיגיטליות והעביר אותה אל יוצרי התוכן בעצמם.[9]


בהקשר החוקתי, ניתן לאתר הכרה משתמעת של הזכות כאשר בית המשפט דן בפסילת המועמדות של ח"כ מראענה. במקרה זה, ציינה השופטת ברק-ארז בהערת אגב כי "אנו חיים בעידן שבו "הזכות להישכח" כמעט ואינה קיימת",[10] והדגישה בהקשר הציבורי כי "הדרך למועמדות לכנסת אינה אמורה לעבור בכור המצרף של "בדיקת ניקיון" ביחס לכל פרסום מן העבר שכבר אינו מייצג את פועלו הציבורי של אדם."[11] בחירתה של השופטת ברק-ארז להכיר בחסרונה של הזכות להישכח, מעיד על חשיבותה בהקשר של ביטוי פוליטי והזכות להיבחר.


ישנם אזכורים נלווים נוספים של הזכות להישכח, גם אם כאלו שלא העמיקו לגבי מהות והיקף הזכות. לדוגמה, פרשת וגנר[12] עסקה בשאלת הסמכות העניינית ביחס לתביעת לשון הרע, בהקשר של ביטוי עיתונאי, ובה נקבע כי בהעדרה של הזכות להישכח לא ניתן להביאה בחשבון בעת קביעת הסמכות העניינית. בנוסף, עניין UserWay דן בהשלכות הזכות המקלות על קביעת סעד זמני של הסרה ביחס לפרסום מקוון, שכן ניתן יהיה להשיב את הפרסום בנקל לאתר.[13] בהקשר זה ציין בית המשפט את היות הביטוי מסחרי כחלק מן השיקולים הרלוונטיים לצורך הכרה בזכות להישכח.[14]


התעוררות מחדש של הסוגיה – פרשת פלונית

בראשית אוקטובר 2022, פסק בית המשפט העליון בפרשת פלונית.[15] מקרה זה עוסק בשאלה האם המגבלה שבסעיף 7א(ד) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, לפיה לא ניתן לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק בשל "אותה לשון הרע" יותר מפעם אחת, שוללת את האפשרות לפסוק יותר מפיצוי אחד בגין מספר פרסומים העוסקים באותה מסכת לשון הרע.


מדובר במחלוקת בין מרצה למשפטים לבין תלמידה שלו לשעבר. באחד השיעורים בקורס דיני נזיקין עשה המרצה שימוש בכינוי האומלל והנפסד "כוסית", מה שהוביל לתלונה של תלמידתו אשר ישבה בכיתה בנושא הטרדה מינית. תלונתה נדחתה על ידי המוסד האקדמי, ולאחר מכן פתחה התלמידה – כלשון בית המשפט – במלחמת חורמה משפטית נגד המרצה. במקביל, פעלה הסטודנטית להביע את מחאתה באמצעות הגעה לשיעורים של המרצה, הצפת הנושא באמצעי תקשורת ועוד. על רקע זה, הגיש המרצה תביעת לשון הרע שנתקבלה על ידי בית המשפט השלום.


בערעור הראשון על ההחלטה להכיר בפעולות התלמידה כלשון הרע, קבע בית המשפט המחוזי כי היקף וכמות הפרסומים מהווים ארבעה אירועים נפרדים של פגיעה בשמו הטוב של המרצה, וכתוצאה מכך גדל משמעותית היקף הפיצוי שנדרשה הסטודנטית לשלם (פי חמש מהסכום שנפסק במקור). על רקע זה, הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בנוגע לשאלה זו. הערעור נתקבל חלקית, במובן של הכרה בשלושה מקרים – במקום ארבעה – של פגיעה בשמו הטוב של המרצה.


אחד ממבחני המשנה לבחינת שאלה זו, הוא הסתכלות על מועד הפרסומים ופערי הזמנים ביניהם. בפסק דינה, בחנה השופטת ברק-ארז באילו נסיבות סט הפרסומים נכלל בגדר אותה אמירה ומתי לאו. לגישתה:


"חלוף זמן רב בין פרסום אחד למשנהו עשוי להקים זכויות עצמאיות לפיצוי, מאחר שהפרסום הנוסף "עורר שדים מרבצם" ובכך יצר נזק אחר נוסף על הנזק הראשוני שנגרם מהפרסום הראשון. במצב דברים זה קמה הצדקה לקבוע כי אין מדובר עוד ב"אותה לשון הרע". אכן בעידן הדיגיטלי קשה להסתיר דברי לשון הרע "ישנים", אך חזרה עליהם עשויה להקים פגיעה עצמאית בזכות להישכח".[16]


קביעה זו בעלת משמעות בהקשר של הזכות להישכח במספר מובנים. ראשית, עולה השאלה האם הזכות להישכח יכולה להקים ראש נזק עצמאי, אשר הפרתו יכולה להוביל לקבלת סעד. בפועל, נראה כי הפגיעה בזכות להישכח היוותה שיקול נוסף בבחינת פיצול ביטויי לשון הרע, והטתה את הכף לטובת הסיווג ששני ביטויים הנבדלים בזמן מהווים ביטויים נפרדים של לשון הרע ומעמידים פיצוי. כך או כך, הכרתו המשתמעת של בית המשפט העליון בזכות להישכח שונה מן ההסדר הפרדיגמטי אודות הזכות אשר במרבית המקרים מעמיד סעד של הסרת הביטוי.


הסטת האחריות מפלטפורמות תוכן דיגיטליות ליוצרי תוכן – עד לנקודת שבירה? פרשת בכרי

לאחרונה פורסם פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין בכרי,[17] יוצר הסרט הדוקומנטרי ג'נין ג'נין, שמציג באופן שקרי את חיילי צה"ל ופעולותיהם במבצע חומת מגן. הסרט השנוי במחלוקת העסיק את מערכות המשפט כעשרים שנים – הן ביחס לשאלת חוקיות הפצת הסרט[18] והן ביחס לתביעות לשון הרע.[19] כעת, הביא בית המשפט העליון לסיומה של הפרשה.


בית המשפט הותיר על כנה את החלטת בית המשפט המחוזי לאסור על הפצת הסרט והקרנתו בישראל ולהורות לבכרי לשלם פיצויים לסא"ל ניסים מגנאג'י, המופיע בסרט במשך מספר שניות בודדות. בפסק הדין נחלקו שופט המיעוט, הנשיא לעתיד עמית, ושופטי הרוב שטיין ומינץ. שופטי הרוב סברו שלמרות שבכרי לא היה זה שהעלה את הסרט ליוטיוב, הוא עדיין נושא באחריות על כך משום שלא פתח בהליכים להוריד את הסרט, בשל הפרת זכויות היוצרים שלו. לעומתם, שופט המיעוט סבור שאין מקום להטיל אחריות על בכרי במישור זה.


השופט מינץ טען ש"פרסומו של כל סרט בעידן הנוכחי בכל אמצעי דיגיטלי כולל בחובו את הציפייה הסבירה ואף המתבקשת כי הוא יתגלגל אל רשת האינטרנט ויזכה ל"פרסום" חוזר ונשנה ותהודה באופנים שונים",[20] ובדומה לו מרחיב השופט שטיין כי מדובר בעוולה נמשכת, שכן: "ככל שהפרסום הפוגעני ממשיך להתקיים במרחב הציבורי – באינטרנט, בסרט שמטבעו נועד להקרנות חוזרות או בכל דרך אחרת – כך שהוא אינו מאפשר לנפגע להשתחרר מהשלכותיו, מדובר בעוולה נמשכת."[21] לעומת זאת, השופט עמית קבע כי "המפרסם במרחב הקיברנטי עלול להיות חשוף לתביעת לשון הרע לעולמי עד, שהרי האינטרנט "לא שוכח" ולא ניתן להסיר לחלוטין מ"המרחב הציבורי" פרסום באינטרנט (למעט במסגרת הליך מיוחד של "הודעה והסרה" או הליך שבו הנפגע יכול לפנות ולבקש הסרת הפרסום מכוח "הזכות להישכח")."[22]


פרשה זו מעלה מספר נקודות חשובות. ראשית, לגישת שופטי הרוב, ככל שיצירה מהווה הפרה של הדין, מוטלת חובה אקטיבית על יוצרה לפעול להסרתו מכל פלטפורמה דיגיטלית. אם נשים בצד את מוחמד בכרי, מדובר בציפייה גבוהה מאוד בעידן הנוכחי, וכנראה לא מציאותית, בשל ריבוי פלטפורמות התוכן הדיגיטליות וכמות המידע המועלה אליהן מדי יום (למשל, מאות שעות תוכן אשר מועלות ליוטיוב בכל דקה). מעבר לכך שמדובר ברף גבוה, ההחלטה מסיטה את האחריות לפעול מפלטפורמות תוכן דיגיטליות, אשר יש להן יכולת טובה יותר לשלוט על הנעשה במרחב אותו הן מציעות, ומעבירה אותו אל יוצרי תוכן אינדיבידואליים, אשר אין להם כלים ומשאבים לפקח אקטיבית על מה שנעשה ביחס ליצירותיהם ברחבי הרשת. זאת, לעומת המודל המקובל שהוצג לעיל, של הודעה והסרה, בו פונים אל הפלטפורמות לצורך הסרת התוכן.


שנית, ההחלטה מזכירה לנו פעם נוספת כי האינטרנט לא שוכח, ובהתאם ישנה חשיבות גוברת להכרה בזכות להישכח בעידן הדיגיטלי. זאת, במיוחד, במקרים בהם מדובר במידע המהווה לשון הרע. ועדיין, המחוקק הישראלי ממאן לפעול על מנת למסד את הזכות להישכח בישראל במובן רחב יותר – גם כזה אשר כולל פרסום שלא עולה לכדי לשון הרע, וגם כזה העוסק במקרים שטרם הגיעו לפתחו של בית המשפט (למשל, בהקשר של בריונות ברשת כלפי קטינים).


מיפוי ומסקנות

ההכרה בזכות להישכח בפסיקה נעשתה, בהיקפים משתנים, ביחס למגוון ביטויים שונים, דוגמת ביטוי פוליטי, אומנותי, עיתונאי, אקדמי וכן מסחרי. ועדיין, אופי ההכרה בזכות (ישיר או משתמע), והיקף ההגנה שנבעה ממנה, השתנו בין מקרה למקרה, מה שמייצר אי ודאות משפטית ומונע התנהלות יעילה של שחקנים בתחומים אלו.


כפי שהראינו, היכולת לעשות שימוש בדיני לשון הרע אינה מספקת – ובפרט מכיוון שאלו מאפשרים מחיקת מידע המוגדר כמעוול בלבד. משכך, נתיב זה לא מסייע ביחס למקרים חשובים אחרים, דוגמת פרסום אמת המקשה על התחלה מחדש של אדם. העדרה של מסגרת מקיפה וברורה לקידום הזכות להישכח בישראל מובילה גם לפסיקה שאינה עומדת במבחן המציאות – כפי שקרה בפרשת בכרי.[23] החלטה זו הסיטה את האחריות לפקח ממי שיש לו את היכולת הטובה ביותר לעשות זאת – פלטפורמות התוכן הדיגיטליות – אל עבר יוצרי תוכן. למעשה, מנגנון ה"הודעה והסרה" – אשר מותיר את האחריות לפעול על פלטפורמות התוכן הדיגיטליות – בא להגן על יוצרים מפני עשיית שימוש לא מורשה ביצירותיהם. לבסוף, העובדה כי עסקינן בביטוי אומנותי מהווה אפקט מצנן שלילי עבור יוצרים, ובמובן רחב יותר עבור חופש הביטוי בישראל.


הזכות להישכח דורשת לאזן בין מספר זכויות אדם – הזכות לחופש הביטוי, ונגזרתה חופש הציבור לדעת והזכות לחופש המידע, הזכות לשם טוב וכן הזכות לפרטיות. ההסדר באיחוד האירופי, למשל, מעניק עדיפות לאינטרסים חזקים של חופש הביטוי, למשל אם המידע הכרחי על מנת לציית לחוק, או במידה וישנו אינטרס ציבורי בפרסום המידע, על פני הזכות להישכח. בישראל, לעומת זאת, לא נעשה איזון מסודר וברור בין השיקולים השונים, ואין היררכיה ברורה בינם, מה שפוגע באופן ממשי ביכולת לבסס ודאות משפטית בנושא.


אכן, נעשו ניסיונות מספר להסדיר את הזכות להישכח בחקיקה לאורך השנים, אך ללא הצלחה מרובה.[24] בעוד בתי המשפט ניסו להשלים את החסר, יהיה נכון אם המחוקק יסייע ביצירה של מסגרת נורמטיבית הנשענת על הפסיקה בישראל, לצד הניסיון של מדינות אחרות בעולם.


לבסוף, ישנם מקרים נוספים בהם ראוי כי תקום הזכות להישכח, גם אם אלו טרם הגיעו לפתחו של בית המשפט. למשל, ישנו מקום להגדיר זאת להישכח ביחס לפרסומים פוגעניים נגד קטינים, ובנוסף ניתן לשקול להכיר בזכות גם ביחס לעבריינים מורשעים שעבירתם נמחקה מהמרשם הפלילי (על מנת לאפשר להם סיכוי אמיתי להשתלב בחזרה בחברה). לסיכום, על המחוקק להגדיר את גבולות הגזרה של הזכות, את המקרים בהם היא תקבל עדיפות על שיקולים אחרים, וגם לייצר מנגנון יעיל אשר יאפשר את מימושה בפועל.


ד"ר טל מימרן

הוא ראש תוכנית "אמנה חברתית לעידן הדיגיטלי" במכון תַּכְלִית, חוקר ומרצה בתחומי המשפט הבינלאומי והסייבר.


ליאור ויינשטיין הוא חוקר במכון תכלית למדיניות ישראלית.





ציטוט מוצע: טל מימרן וליאור ויינשטיין "האם הגיעה העת למסד בישראל את הזכות להישכח?" ICON-S-IL Blog ‏ (8.1.2023).

[1] הזכות להישכח מעוגנת כיום, למשל, בפרק 17 ל-General Data Protection Regulation המהווה מסגרת נורמטיבית המחייבת את מדינות האיחוד האירופי, והחלה על נתיני האיחוד האירופי ומי ששוהה בשטח מדינות האיחוד.

[2] ראו למשל: מיכאל בירנהק ״פרטיות: תמונת מצב״ משפט, חברה ותרבות ב 9 (2019); מיכל לביא ״ביוש לנצח?״ משפטים מט 439 (2019). לאחרונה, הציע משרד המשפטים תקנות הגנת פרטיות חדשות אשר מבקשות לקדם אישור בדבר תאימות דיני ההגנה על הפרטיות, בהקשר של מידע אישי, להגנות המשפטיות החלות באיחוד האירופי. ככל שלא תוכר התאימות, עלולה להיווצר בעיה עבור חברות ישראליות לפעול בשוק האירופי. אמנם, תקנות אלו מבקשות לעגן לראשונה את הזכות להישכח, אבל הן עושות זאת רק ביחס לאזרחי האיחוד האירופי אשר נאסף מידע לגביהם בישראל.

[3] למעשה, זהו בדיוק אופי המקרה הראשון בו הוכרה אי פעם הזכות להישכח. ראו Case C-131/12, Google Spain SL, Google Inc. v Agencia Española de Protección de Datos, Mario Costeja González (13.5.2014).

[4] בג"ץ 5870/14 חשבים ה.פ.ס. מידע עסקי בע"מ נ' הנהלת בתי המשפט, פס' ט"ו, מ"ג לפסק הדין של המשנה לנשיאה רובינשטיין (נבו 12.11.2015).

[5] ע"א 6356/20 פלוני נ' מדינת ישראל – רונית בש (נבו 21.10.2021).

[6] התופעה של הסרת יתר של תוכן תחת משטר של הודעה והסרה תועדה והוכחה אמפירית על ידי חוקרים ברחבי העולם, לרבות בישראל. לסקירת הספרות המחקרית ראו Daphne Keller, Empirical Evidence of “over-removal” by Internet Companies under Intermediary Liability Laws, CIS Blog (8.5.2020). מנגנון זה רווח מאוד בדיני זכויות היוצרים ובהקשרים אחרים. כך למשל, ועדת ארבל המליצה על מודל של "הודעה והסרה" ביחס לסינון תכנים ברשתות חברתיות. בדומה, גם "מסלול האכיפה הוולנטרי" של מחלקת הסייבר בפרקליטות המדינה יוצרת, הלכה למעשה, מנגנון של "הודעה והסרה" אודות ביטויים אלימים לרשתות החברתיות אשר מסירות את הביטוי.

[7] ע"א (מחוזי ת"א) 39345-11-14 סביר נ' בר נוי, פס' 13-11 (נבו 22.6.2015); רע"א 4673/15 בר נוי נ' סביר, פס' 8–9 (נבו 8.3.2016).

[8] ת"א (שלום ת"א) 67847-03-18 ברבי נ' Google Inc, פס' 26–31 (נבו 5.5.2021) .

[9] ראוי להזכיר, כי פסיקה מן העת אחרונה בבית הדין לצדק של האיחוד האירופי הצרה את גדרי הזכות להישכח בהקשרים דומים (של de-referencing) והתנאים שקבעה נדמים לאלו שנקבעו בעניין סביר נ' בר נוי: הפסיקה הבהירה שעל מנוע החיפוש החובה להוריד את התוכן רק כאשר ברור שמדובר בתוכן לא נכון, והטילה חובת ידוע מפורטת. ראו Case C‑460/20, TU v Google LLC, para. 68 (8.12. 2022).

[10] א"ב 1156/21 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-24 נ' מראענה, פס' 4 לפסק הדין של השופטת ברק-ארז (28.2.2021).

[11] שם.

[12] ת"א (מחוזי ת"א) 4195-08-20 וגנר נ' ידיעות אחרונות בע"מ (נבו 6.1.2021).

[13] ת"א (מחוזי ת"א) 43503-01-21 UserWay Ltd נ' Accessibe Ltd (נבו 2.3.2021).

[14] שם, פס' 22-23.

[15] רע"א 2855/20 פלונית נ' פלוני (נבו 6.10.2022).

[16] שם, פס' 25 לפסק הדין של השופטת ברק-ארז (ההדגשה הוספה – ט.מ, ל.ו).

[17] ע"א 1726/21 בכרי נ' מגנאג'י (נבו 23.11.2022).

[18] בג"ץ 316/03 בכרי נ' המועצה לביקורת סרטים, פ"ד נח(1) 249, 256 (2003).

[19] ע"א 8345/08 בן נתן נ' בכרי, פ"ד סה(1) 567 (2011).

[20] עניין מגנאג'י, לעיל ה"ש 17, פס' 13 לפסק הדין של השופט מינץ.

[21] שם, פס' 46 לפסק הדין של השופט שטיין.

[22] שם, פס' 96 לפסק הדין של השופט עמית.

[23] להרחבה ראו טל מימרן וליאור וינשטיין "האינטרנט לא שוכח" העין השביעית (27.11.2022).

[24] הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון – הזכון להישכח), התשע"ד-2014, פ/2648/19; הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון –הזכות להישכח), התשע"ז-2017, פ/3867/20; הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון – הזכות להישכח), התשע"ו-2016, פ/3066/20; הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון – הזכות להישכח), התש"ף-2020, פ/54/23.



bottom of page