מדוע משרד המשפטים מונע מאזרחי ישראל את הזכות להישכח?
מאת טל מימרן
העין השביעית | 06.12.2022
מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים פרסמה לאחרונה טיוטת תקנות הגנת פרטיות חדשות. התקנות המוצעות מבקשות להסדיר איסוף וניהול מידע אישי של אזרחי האיחוד האירופי, אשר מגיעים לישראל והמאגר אודותם מנוהל על ידי חברות ישראליות. התזמון לפרסום התקנות אינו מקרי. הוא נובע נכך שישראל נמצאת כרגע בהליך חידוש מעמד ההכרה בכך שמשטר הפרטיות בישראל עומד ברמת התאימות הנדרשת אל מול סטנדרט הגנת המידע האישי באירופה.
תקנות הגנת הפרטיות החדשות מסדירות שלל נושאים: חובת שמירה על דיוק ביחס למידע אישי, הגבלת החזקת מידע אישי שאיננו נחוץ, חובה להפעלת מנגנון לבירור אמיתות מידע במאגר וכן גרסה רכה של הזכות להישכח.
לקריאה נוספת:
ההכרה, ככל שזו תתקבל, תאפשר הקלת חסמים לגבי העברת מידע מאירופה לישראל. בהתאם, חברות ישראליות יוכלו לפעול ביתר חופשיות אל מול השוק האירופי, באופן שיגביר את היעילות הכלכלית של פעילותן ויגדיל את רווחיהן.
הפעם האחרונה בה ניתנה ההכרה לגבי תאימות משטר הפרטיות בישראל לסטנדרט האירופי, היתה בשנת 2011. מאז, החקיקה האירופית התפתחה משמעותית, באופן אשר יצר חשש כי תיווצר בעיה עם התאימות.
בטרם נפתח את השמפניות, חשוב לציין כי ישנה בעיה עם המהלך – והיא כי במתכונת הנוכחית של התקנות מי שיזכו לזכות זו בישראל הם אזרחים אירופאיים בלבד. שכן, התקנות חלות רק על מידע אישי שעבר מאירופה לישראל, ולא כזה אשר עשה את הדרך ההפוכה.
הזכות להישכח הוכרה לראשונה באיחוד האירופי. תחת התקנות האירופיות להגנה על מידע אישי, לאדם עומדת הזכות להישכח כאשר המידע האישי שנאסף עליו כבר לא רלוונטי למטרה שלשמה נאסף, במקרים בהם ההסכמה להשתמש במידע כבר איננה רלוונטית, במצבים הכוללים איסוף מידע אישי באופן לא חוקי או כאשר מדובר במידע אישי אודות קטינים.
הכרה בזכות להישכח ומימושה דורשים איזון בין חופש הביטוי, ממנו נגזרות זכות הציבור לדעת והזכות לחופש המידע, לבין זכויות אחרות דוגמת הזכות לשם טוב או הזכות לפרטיות. המתח בין הזכויות השונות מקבל ביטוי בהסדר האירופאי: ככל שישנם אינטרסים חזקים של חופש הביטוי, למשל כשהמידע מתפרסם כחלק מתחקיר עיתונאי, או במידה וישנו אינטרס ציבורי בפרסום המידע, דוגמת מחקר מדעי, היסטורי וסטטיסטי, או למשל אם המידע הכרחי על מנת לציית לחוק. איזון זה, אשר נקבע בתקנות הגנת המידע האירופאיות, אמור לבוא לידי ביטוי בתקנה 3 לתקנות המוצעות על ידי משרד המשפטים.
זכות זו חשובה במיוחד עבור קטינים הסובלים מבריונות ברשת, אדם שמעוניין "להתחיל מחדש", או בשביל מי שמבקש לשמור על אנונימיות מסוימת בעידן בו הכל חשוף ברשת. הזכות להישכח, במובן רחב יותר, נחוצה כחלק ממימוש מהזכות לפרטיות של אדם. בעידן הדיגיטלי, מדובר בזכות משמעותית במיוחד – מכיוון שהרשת לא שוכחת. זכות זו צברה תאוצה מרשימה מאוד, כאשר בשנים האחרונות הוגשו מיליוני בקשות מחיקה ברחבי העולם.
חשוב לציין, כי בעוד הזכות להישכח טרם עוגנה בספר החוקים הישראלי, ישנם מקרים בהם ניתן להשיג בפועל זכות זו – כלומר להוביל למחיקה של מידע אישי פוגעני. האמצעי המרכזי דרכו מקודמת היום מחיקה של מידע אישי מפלטפורמות תוכן דיגיטליות הוא דיני לשון הרע.
ועדיין, היכולת לקבל מבית המשפט סעד מחיקה על בסיס דיני לשון הרע, היא מוגבלת ולא ודאית. בהתאם, היכולת להגיש תביעה מסוג זה דורשת משאבים כלכליים, כאשר אדם יהיה מוכן להשקיע מבלי שתהיה לו תוצאה מובטחת מראש ובפרט שההחלטה תכלול את הסעד של מחיקה (לצד הסעד הקלאסי – פיצוי).
במתכונת הנוכחית של התקנות המוצעות על ידי משרד המשפטים היחידים שתהיה להם הזכות להישכח מן הרשת הם אזרחי האיחוד האירופי, או בעלי ממון אשר יכולים להרשות לעצמם הליכים משפטיים ארוכים ללא הבטחה בדבר הסעד שיינתן בפועל. בהתאם, טוב יהיה אם משרד המשפטים יעדכן את התקנות במובן של הכללת הזכות להישכח גם בקרב אזרחי מדינת ישראל.
ד"ר טל מימרן
הוא ראש תוכנית "אמנה חברתית לעידן הדיגיטלי" במכון תַּכְלִית, חוקר ומרצה בתחומי המשפט הבינלאומי והסייבר.
Comments